|
אפריים היימןבן מרים ושאול
נולד: י"ח טבת ה'תש"ב - 07.01.1942
אפרים, בנם הבכור של מרים וזלי (שאול) הימן, נולד ב-7 לינואר 1942, בבית החולים עפולה.. אמו – שנאלצה להפסיק את לימודי רפואת השיניים בקובנה, ואביו – שניצל כמעט בנס ממחנה הריכוז שבו שהה ועלה לארץ ממש ערב מלחמת העולם – נפגשו באשדות וכאן הקימו משפחה יפה: אפרים, דורית, רוביק ז"ל, ושלומית. בראיון, שערך שאול ינאי עם אפרים לפני שנה, הוא סיפר על ילדות מאושרת ושמחה. היו לו רק מלים טובות לומר על החינוך באשדות (למרות שלא היו אפשרויות בחירה..). כאשר עלה לכתה א' – נכנסו בפעם הראשונה שתי כתות א' מקבילות באשדות, אבל בפילוג, בתחילת כתה ד', חצה את הכתות ומאז היתה רק כתה אחת כל קיבוץ. בהמשך הובילה אותו דרכו דרך תחנות חיים שונות ומגוונות – תיכון בבית הספר המקצועי באפיקים ואחר כך – שירות בחיל החמוש בצבא, שבו נקרא לשירות מילואים עד גיל ממש מבוגר. כמו רבים וטובים השתתף במלחמת ששת הימים בקרבות על ירושלים ובמלחמת יום הכיפורים שירת 7 חודשים במובלעת הסורית ברמת הגולן. ב- 1963 חזר לקיבוץ והצטרף לצוות עובדי הבננות ולאחר שנתיים יצא לשנת שירות בקיבוץ גזר. לאחר נישואיו עם תרצה ב- 1975 – למד במכינה בטכניון וכשחזר – הצטרף לנתן גור בריכוז הפלחה והמספוא. ב- 1986 סיים לימודים כהנדסאי מחשבים ברופין ונכנס לעבוד ב'לוג'. ב- 1991 קיבל את ריכוז ההשקייה עד 2005, ומאז ועד שהמחלה הכריעה אותו עבד בענף התובלה. אפרים הצטיין במקצועות הריאליים. התעניין וגילה בקיאות רבה בצד הטכני גם של ענפי החקלאות וגם של כלי הרכב. תמיד נמשך לדעת יותר על חידושים טכנולוגיים בנושאים אלה. העדיף קריאה בחוברות טכניות (גם באנגלית) וצפייה בתכניות מדע והיסטוריה בטלויזיה – על פני ספרי קריאה. היו לו ידיים ברוכות והוא השקיע הרבה בתיקונים ובאחזקה – בביתו ומחוצה לו, בגינה. אפרים היה אב מסור מאד לילדיו – שי שנולד ב- 1979 ושיר, שנולדה ב- 1988. הוא היה מוכן לעשות כל דבר למענם. קשר מיוחד היה לו עם אחיו רוביק, ז"ל, ובמשך שנים סייע בגידול ילדיו. בצד אלה היה אדם טוב גם לאחרים ותמיד היה מוכן לעזור לחברים שפנו אליו בנושאים טכניים שונים. כמו כן עזר רבות לחברים שנזקקו לסיוע בהסעות. ראוי להוסיף שאפרים ראה בהשתתפות בלוויות חובה וכבוד והקפיד לבוא לכולן, כולל הלוויות של המאוחד. בינואר 2018 התגלה בגופו גידול ממאיר, אך לאחר שהתאושש בניתוח מורכב וארוך – חזר לשבת מאחורי ההגה וחזר על חבריו בענף שאותו כה אהב. גם כשהמחלה נעצה בו שוב ציפורניה והוא נאלץ לעבור טיפולים קשים – לא ויתר וכמעט עד הסוף המשיך לקום לפנות בוקר וללכת לקפה ראשון במשרד של הנהגים. בצד אהבתו לחיי הקיבוץ – הצטער על השינויים שהביא עמו עידן ההפרטות. באותו ראיון קבל על הפיחות בנושא העזרה ההדדית שהביאו עמם השינויים. בחודשים האחרונים, כאשר היה ברור שאפסה תקוה, הופסקו הטיפולים הקשים. אפרים היה מודע מאד למצבו וביקש מפורשות מהרופאים שלא להאריך את חייו באופן מלאכותי, אלא לאפשר לו לעבור מן העולם בשלווה. ינוח על משכבו בשלום! אילנה בן-יהודה ת.נ.צ.ב.ה
|
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||
